תיקון ושיבה / אמנות כריפוי ליצירה מתעדת חדשה לעתיד
מיכל הרטל היא אמנית הפועלת על התפר של איור, ציור ואמנות אישית.
כבת למשפחה יקית, שמקורותיה בגרמניה, ואחרי שהייה ממושכת שם חזרה ארצה ויצרה
סדרת עבודות המקשרות בין העבר להווה. זו הנה סדרה ביוגרפית אך היא משמשת את
מיכל כחומר גולמי מרכזי ליצירתה.
בתערוכה הנוכחית במכון המים, הגלריה העירונית גבעתיים, מיכל מציגה עשרה ציורים בשמן
ובאקריליק בסגנון ריאליזם פנטסטי, יצירות מטופלות המבוססות על מראות, שנלקחו כביכול
מהאלבום המשפחתי.
הנושאים העיקריים בתערוכה הנם משפחה, זיכרון, בין-דוריות - מקבלים עומק נוסף דווקא
דרך חייה בגרמניה. שהייתה בגרמניה העצימה את נקודת המבט שלה ומקמה אותה חיה
בתוך שכבה היסטורית טעונה מאד הקשורה ישירות לזיכרון השואה. תקופה זו יצרה אצלה
מצבים מורכבים של נורמליות מול זכרון, חיים נורמליים בגרמניה מול הידיעה של מה שאירע
שם בעבר. הנוכחות של העדר ועבודת היותם של המקומות שקטים, פסטורליים, טעונים
בהיסטוריה שלא תמיד נראית לעין. זו יצרה זהות מפוצלת בין ישראליות עכשווית לבין זיכרון
משפחתי שמושרש באירופה. אפילו בשמות הציורים יש נופך של מילים בגרמנית הזכורות לה
מהבית.
עולם האמנות בגרמניה כלל בשנים האחרונות תערוכות ותצוגות מובילות של אמנים גרמניים
אייקוניים כמו גרהרד ריכטר, שצייר דיוקנאות של דודתו שנרצחה וחמו שהיה נאצי, ג'וזף בויס
שעסק בחפצים מתעדים מהמלחמה, אנסלם קיפר שיצר סצנות ענקיות מטורפות עם חפצים
משדה הקרב, בולטנסקי שציטט תצלומים אבודים גיאורג בזליץ שעסק בגוף שבור. כל אלה
מאד רלוונטיים בדיון של שימוש בזיכרון, כחומר להתמודדות באמצעות האמנות לדיון מחודש,
ריפוי ואולי תיקון לקראת העתיד.
השיבה אצל מיכל הרטל, יש לה משמעות כפולה. הראשונה - עצם חזרתה ארצה אל
המציאות הישראלית רווית המתח והמלחמות, ומצד שני, השיבה כחזרה אישית שלה אל
זכרונות מהווי משפחתה, בעיקר על רקע שהייתה בגרמניה. מיכל מעצימה מאוד את
האפיזודות האישיות שהיא מתארת בדיוק מקפיא בציורים. דמות הנאצי הנבטת מהחלון, או
מהמסגרת על הקיר, עגלת התינוק על רקע בית הקברות במינכן, הנוף הגרמני מול הנוף
התל-אביבי. כוחם של הציורים בעצם המעורבות האינטימית האישית של האמנית בסיפורים
עצמם. בציוריה עובר שקט טעון ומקפיא, שמעניק יתר עוצמה לעבודות.
הציור של מיכל הרטל הופך לפעולה של תפירה, חיבור בין זמנים, חיבור בים מקומיות, חיבור
של מה שנאמר ומה שלא נאמר.החיים בגרמניה ואחר כך כאן ועכשיו מציבים אותה בתוך
הפער בין עבר אלים וטראומטי והווה מתפקד ואפילו מזמין. אלמנט בולט בעבודה הוא שימוש
בחפצים שעוברים ממקום למקום כחלק של נושאים מטופלים של זכרון המחברים ומגשרים
את הפער שבין הדורות.
דורון פולק / אוצר התערוכה